בערב נר שמיני של חנוכה התכנסו בבית משפחת נגרי חיילים צעירים, חבריו של רועי נגרי ז״ל, לערב שכבר הפך למסורת קבועה. לא טקס רשמי ולא אירוע ציבורי, אלא מפגש ביתי שממשיך מנהג שרועי עצמו הקפיד עליו עוד בחייו – הדלקת נר שמיני עם הצוות שעמו לחם.
רועי נגרי ז״ל שירת כקצין מילואים ומפקד צוות ב־יחידת הלוט"ר, והיה קצין מצטיין ודמות מופת לחיילים ולמפקדים. הוא גדל ברעננה, ובשנתיים האחרונות לחייו כיהן כמנכ״ל עמותת הלוט״ר, יזם פעילות קהילתית וליווה יוצאי יחידה וחיילים בודדים — במקביל לעבודתו כמתכנת וללימודי תואר ראשון במדעי המחשב וניהול, אותם סיים בהצטיינות.
בשבת, 7 באוקטובר, הקפיץ את עצמו ואת צוותו; יחידת הלוט״ר הייתה בין הכוחות הראשונים שהגיעו ל־בארי, ורועי הוביל את לוחמיו באומץ בלחימה להצלת אזרחים. במהלך היתקלות קשה דחף את אנשיו לאחור והגן עליהם בגופו.
רועי נהג להזמין את חבריו לצוות לבית המשפחה בערב נר שמיני של חנוכה. לאחר מותו, פנו חייליו לאמו ושאלו אם תרצה להמשיך במסורת. “לא התלבטתי”, היא מספרת. “זה הרגיש לי הדבר הנכון. זה היה חלק ממנו".
מאז, מדי שנה, מגיעים חבריו – חלקם חיילי סדיר, אחרים אנשי מילואים שעשו מאות ימי שירות – לערב שמאפשר מפגש, שיחה וזיכרון משותף. “חשוב לי שהם ירגישו בבית”, אומרת האם. “אלה חבר’ה צעירים, גברים, שעברו הרבה יחד. האוכל והישיבה והדלקת הנרות המשותפת הם חלק מהחיבור אל רועי שנהג להזנין את כולם ולנהל את הטקס בעצמו".
מחווה מרגשת לזכרו של רועי ז"ל
השנה הוזמן האוכל מ־חלהס – שניצל בחלה בהרצליה. במהלך שיחת הטלפון ציינה מיכל האם כי מדובר בכמות גדולה וכי האוכל מיועד לחיילים, חבריו של רועי. מנהל המקום, גיא, ביקש להבין למי מיועדת ההזמנה, וכששמע שמדובר בחיילים – הודיע כי הוא מבקש לספק את כל ההזמנה ללא עלות.
"לא הסכמתי בהתחלה”, היא מספרת. “רציתי לשלם. אבל הוא התעקש ואמר שזה לזכרו, שריגשתי אותו, ושזה המעט שהוא יכול לעשות למען החיילים. עם הגעת המשלוח התברר כי הכמות שסופקה הייתה גדולה משמעותית מההזמנה המקורית, וגם השליח סירב לקבל תשלום".
לדברי מיכל, המחווה לא נועדה לפרסום בתחילה. “גיא אפילו ביקש שלא יעלו פוסט”, אבל לי היה חשוב לספר על זה, כי הנתינה שלו מייצגת משהו ערכי מבחינתי. שרועי נפל כולם אמרו לי – 'עכשיו הוא לא רק שלך, הוא של כולנו'. לא ידעתי איך 'לאכול' את זה ורק בהמשך הבנתי שכל מחווה ולו קטנה מחזקת אותנו".
למה את הכי מתגעגעת?
“לרועי שלי, ליום־יום. לשמוע את הקול שלו, לחיבוק, לאנרגיות המטורפות של השמחה שהיו לו. הוא היה מניע אנשים, נותן כוח. אני קמה והולכת לישון עם מחשבות עליו. היינו מאוד קרובים".
כיצד אתם מנציחים אותו מלבד טקס הדלקת הנרות בחנוכה?
"הקמנו תוכנית מנהיגות ללוחמים וללוחמות לוט"ר – זה היה החלום שלו. התוכנית כבר החלה במחזור שלישי, והוקמה חודשים ספורים אחרי שהוא נפל. אני משמשת כחברת הועד המנהל של העמותה וכמנטורית. בנוסף, מתקיימות תוכניות מנהיגות בבית הספר אביב, שבו למד רועי, הופק סרט על דמותו שמוקרן בבתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ, והוקמה גינה לזכרו בפארק גליל ים.
יום קודם לערב נר שמיני התקיימה אצלנו בבית הדלקת נרות עם החיילים ששירתו איתו בסדיר. אחד החיילים אמר אז לי את משפט: 'נרות שבת מאירים פנימה, נרות חנוכה מאירים החוצה'. מבחינתי, זה תיאור מדויק של רועי ושל הערב כולו – אור שיוצא החוצה דרך אנשים ומעשים והמעשים הקטנים שנעשים עבורנו – המילה הטובה ההכרה וחיבוק הם אלו שמחזיקים אותנו"
