העצמאים ובעלי העסקים הקטנים מרגישים את מגבלות הקורונה היטב, סדר היום שלהם השתנה לחלוטין, חלק גדול מהם צמצם את שעות העבודה, הפרנסה וחלקם כבר לא עובדים בכל התקופה. מעבר לקשיי הפרנסה, עצם התסכול שלא הוכרזת כחיוני, לעיתים עולה ומציף אותך וגורם לך לפגיעה בגאווה.
אבל איפה מחליטים מי חיוניים ומי לא ?
איפה אותם אנשים שקובעים האם יש לנו חלק בעשיה או שניתן לוותר עלינו ?
לשמחתנו למדנו מבני הנוער הנפלאים שלנו שאנחנו הם היחידים שמחליטים: בתקופת הסגר הראשון מאות אלפי תלמידים, סטודנטים ועתודאים ישבו בבית וחיכו בחוסר אונים להוראות. קבוצת עתודאים בוגרי מגמות רובוטיקה (חלקם מרעננה) התנדבו לפרויקט פיתוח מכונות הנשמה למד"א ע"י חיל האוויר. רוב העבודה התבצעה מהבית ואותם תלמידים פשוט החליפו את הצפיה בתוכניות וסרטים ואת משחקי המחשב בהתנדבות חיובית לטובת כלל החברה והצלת חיי אדם וכך החליטו על עצמם להיות חיוניים.
קבוצת תלמידים באחת החטיבות ברעננה הקימו מיזם תמיכה טלפונית למבוגרים וכך הפכו את השהיה הארוכה בבית לחיונית ומסייעת למבוגרים לדבר עם בני משפחתם בשיחות וידאו.
אלה הם רק מספר דוגמאות להתנדבות הנפלאה של בני נוער במהלך הסגר הראשון וכמובן שאיתם בחרו בעלי תפקידים נוספים להיות חיוניים ולהתנדב במספר גופים וארגונים לטובת הציבור ולטובת החברה.
לאחר התפוגגות הערפל של הסגר הראשון ולאחר שהוראות המיגון הפכו ליותר מדויקות ופחות דרקוניות אל מתנדבי העיר בארגונים והתארגנויות מגוונות (בסיירת תיקונים, מד"א, כיבוי אש, משטרה, חלוקת מזון, חלוקת תרופות, ועוד קצרה היריעה מלהכיל את כולם … מתנצל) החלו להצטרף עוד ועוד מתנדבים שהחליטו שנמאס להם לשבת בבית ולהשתעמם והם בחרו להיות חיונים ולסייע למען הציבור ולמען החברה.
וכששירם של שלמה בס ודוד מערבי מתנגן ברקע, " … כל עוד הנוער לנו במולדת, קום יקום חזון עם ישראל" מובן לכולנו שהבחירה להיות חיוניים היא בידינו בלבד ולכל אחת ואחד מאיתנו יש מקום בארגונים והתארגנויות ההתנדבות הפזורים ברחבי העיר.
תגובה אחת
כל מילה חקוקה בסלע