כמה פעמים עברתם ליד צואת כלבים או שאולי דרכתם על צואת כלבים? יש אנשים שמגיבים בעצבים, כאלה שמתקשרים למוקד העירוני ומתלוננים על המפגע ויש אנשים כמו מיכל חסון- גלייזר שמוצאים דרך יצירתית להביע את מחאתם.
״לא משנה מה עשינו או אמרנו – כלום לא עזר. מרבית בעלי הכלבים בשכונה לא הרימו את הצואה של כלביהם. בכל בוקר נתקלתי ׳במוקשים׳ על המדרכה בעת שלוויתי את ילדיי לגן ולבית הספר. בסופו של דבר החלטתי לצלם כל גלל, להדפיס, להגדיל ולתלות את התמונה כמיצג״, אומרת גלייזר-חסון, שהגדילה לעשות והכינה גם פסלי קקי כשי לכל דורש.
לא היה יותר פשוט והגיוני להתקשר למוקד העירוני או לחילופין לצלם את בעלי הכלבים בשעת מעשה?
״קשה לעקוב אחרי בעלי הכלבים בכל שעות היממה. ישנם אנשים שיורדים לרחוב או לגינה בשעות הקטנות של הלילה בזמן שאין פקחים. השיטה של הקנסות לא עובדת – עובדה. אני גרה ב- א.ד גורדון, רחוב שבו המדרכות מאוד צרות. נורא קשה לתמרן על המדרכה בייחוד שהן מרוחות בגללים. אני יועצת פדגוגית, אשת חינוך בעלת זיקה לאומנות לכן החלטתי לטפל בבעיה בהיבט האומנותי״.
במשך כמה זמן צילמת את הגללים?
״צילמתי את הגללים בכל יום במשך חודשיים. המטרה שלי הייתה שהתושבים, בעיקר בעלי הכלבים – יראו את התמונות ויבינו את הבעיה. לאחר שתיעדתי והדפסתי את התמונות, תליתי אותן ברחוב שבו אני מתגוררת, בגינת הכלבים הסמוכה וברחובות הסמוכים. בנוסף הכנתי פסלי קקי וצבעתי אותם בצבעים זרחניים״.
כיצד הגיבו שכנייך ומכרייך ליוזמתך?
״כתבתי והודעתי על תערוכת הצילום והפסלים שאני מכינה ולמרבה ההפתעה המון תושבים הגיעו אליה. הכנתי שקית הפתעה – עם פסלון קקי. התושבים התלהבו והפיצו את התערוכה בקבוצות וואטסאפ ובפייסבוק. הנושא הופץ גם בגנים״.
זה הצליח, אנשים אוספים את הגללים?
"בחלק מהרחובות יש פחות גללים. אני מאמינה שברגע שתהיה לכך תודעה יותר ויותר אנשים יאספו את הצואה ויתחשבו בשאר השכנים".
