את הקושי האמור חוותה לדאבוני אריאל, ילדת הסופר סנדוויץ' שלי. כגודל האהבה לרגישות וללב האין סופיים שלה, כך גם גודל התסכול כשהחיוך הרחב שלה מתחלף לפתע לבכי היסטרי וחוסר רצון לעבור את סף הדלת. ולא שיש משהו שמכין אותך למהפך הזה, שמתרחש באלפית השנייה. שיחות, הכנות, הפתעות, הבטחות, בדיחות ומה לא בעצם – רגע הפרידה שנראה ורוד בירידה מהרכב הופך לכרייסס מתמשך בו שני הצדדים מתקשים מאוד לנגב את הדמעות.
למשוואה הזו נוסף כעת משתנה חיובי, עד כמה שניתן להשתמש במינוח שהפך כיום לשלילי. לאחר מאמצים כבירים, קיבלה טניה אישור למסגרות יום לילדינו בשל היותה חיונית כאחות בבית החולים. לא ביישובנו חלילה, אבל גם על עיר סמוכה אומרים תודה ומשנסים מותניים בדרך לנסיעה יומית כפולה בשעות שפעם היה בהן עומס. לא ברור למה צריך להתחנן לדבר אלמנטרי כל כך מהמדינה, אבל במציאות העכשווית מוטב לדלג ולוותר מראש על ציפיות. וכך, בעוד שי דילגה בקלילות לכתה מספר 3 בבית ספר חדש, שמטבע הדברים התחלף ללא התרעה מראש, אריאל צעדה בחיוך רחב לגן שמצלצל נעים בשם "גיטרה", ורגע לפני שצללה למשחקים עם חברים חדשים, נזכרה שהא מפחדת מדבר מה שלא ניתן להסביר, והתייפחה דקות ארוכות – מסרבת לשחרר את הוריה שהביאוה עד הלום.
אפשר לכעוס על ההנהגה המהוללת שהביאה למצב הזה, גם אם זו טיפה קטנטנה ופרטית באוקיינוס ענק שיצא מזמן מכלל שליטה. ואפשר גם לחבק חזק חזק, להישיר מבט לעיניים החומות הגדולות והסקרניות ולהסביר שוב ושוב שמדובר בצ'ופר שמעטים זוכים לו, ואבא תכף מתייצב בחזרה בסוף היום עם הפתעה מרככת. בדרך הביתה יש מספיק זמן לתרגל נקיפות מצפון, אבל סמוך לארבע אחר הצהריים מגיעה תרופת הפלא: קריאת "א-ב-אאא" פלוס זינוק לחיקי עם הידיים פרושות לצדדים, באחת בלון ורוד ובשנייה כתום, גדול במיוחד. "תראה אבא, ניפחתי בשבילך בלון גדול כמו הלב שלי!". זה בהחלט הספיק. מאז ומעולם שנאתי מתמטיקה, אבל לפעמים כל כך נעים לפתור תרגילים.
