האזעקה תפסה את האימון בעיצומו. בתוך שניות, שחקני קבוצת הנוער של מכבי הרצליה עזבו את הדשא ורצו אל המרחב המוגן באצטדיון העירוני.
כשנכנסתי גם אני למרחב המוגן, מצאתי אותם שם – עדיין בבגדי האימון, יושבים בצפיפות, חלקם שקטים, חלקם מחליפים מילים קצרות, כולם מחכים. המפגש עם מאמן הקבוצה, נאור צ'צ'יאן, היה אקראי לחלוטין – אבל השיחה שהתפתחה בתוך אותו חלל סגור סיפרה סיפור רחב הרבה יותר.
"זה לא פשוט, וגם לא באמת כיף בימים כאלה", אומר צ'צ'יאן בכנות. "אבל בתוך כל זה, האימונים נותנים לשחקנים משהו להיאחז בו. איזושהי שגרה בתוך חוסר היציבות".
לדבריו, השגרה החדשה כבר מתחילה לחלחל:
"יש שחקנים שכבר רגועים יותר, אפילו התרגלו – וזה אולי הדבר הכי קשה להגיד. זו לא שגרה שהיינו רוצים, אבל זו המציאות. יש לי קבוצה מאוד מגוונת, וכל שחקן מגיב אחרת. התפקיד שלי הוא לדעת להכיל את זה".
האימונים עצמם אינם דומים למה שהיו:
"אנחנו עובדים ליד מרחב מוגן, עם נהלים ברורים מאוד. יש מוכנות לכל תרחיש, הדרכה מוקדמת, סדר פעולות. זה לא מבטל את הפחד – אבל זה נותן מסגרת. ובתקופה כזו, מסגרת היא הכל".
אבל מעבר לצד המקצועי, צ'צ'יאן מדגיש את התפקיד העמוק יותר של המאמן:
"כדורגל בשבילי זה הכל – זו האהבה שלי, זו הקריירה שלי, וזה גם סוג של מרפא. במיוחד עכשיו. אבל זה לא רק כדורגל. זה גם חינוך".
הוא עובד עם נערים בגילאים הקריטיים ביותר:
"אני עובד עם שחקנים בני 17 עד 19. חלקם כבר בצבא, חלקם רגע לפני. זה גיל שבו אתה לא רק מאמן – אתה גם דמות שמעצבת. אתה משפיע על איך הם מתנהלים, איך הם מגיבים, איזה אנשים הם יהיו".
במכבי הרצליה, הוא אומר, זה לא סתם סיסמה:
"הגישה היא קודם כל האדם לפני השחקן. זה משהו שמלווים אותנו כל הזמן, ובמיוחד עכשיו. בתוך כל חוסר הוודאות – זה העוגן שלנו".
ובתוך כל זה, גם העתיד המקצועי נמצא בהמתנה.
"אנחנו מאוד רוצים לחזור לליגה", הוא אומר. "יש הרבה דיבורים, הרבה שמועות – אבל אין תאריך רשמי. אנחנו ממשיכים להתאמן, להישאר מוכנים, ולקוות שהמצב יאפשר חזרה לשגרה".
בינתיים, בין אזעקה לאזעקה, בתוך מרחבים מוגנים ובין קירות בטון, הכדורגל לא עוצר – הוא פשוט משנה צורה.
ואולי יותר מתמיד, הוא הופך למשהו אחר לגמרי: לא רק משחק – אלא דרך להחזיק שגרה, זהות ותקווה.
