“גם אם החיים הם סרט נע – תעצרו לרגע ותגשימו את החלומות שלכם,” אומר שרון גזית, נשוי ואב לשלושה, שגדל וחי בהרצליה עד לאחרונה. בתערוכה החדשה שלו, “הטרולסקיז”, שמוצגת בגלריה העירונית בהרצליה, הוא מזמין את הקהל להיכנס לעולמו הפנימי – עולם בו נושאים טעונים, כאב ומצוקות אנושיות הופכים לדימויים צבעוניים, ילדותיים ומשחקיים, שהופכים את הבלתי מדובר לנגיש וללגיטימי.
הילד עם המחברת המרצדת
אהבתו של גזית לאנימציה החלה כבר בילדותו, כאשר ראה לראשונה סרט מצויר ושאל את אביו כיצד נוצרת תנועה על דף. ההסבר הפשוט – ציורים המשתנים מדף לדף – הותיר אותו מהופנט, והוא החל לצייר ולצלם כל דבר שזז. בעידן שלפני המחשבים, ההמתנה הארוכה לפיתוח הסרטונים רק העצימה את הקסם.
בין “קבר אחים” ל“הלשונאים”
אחת היצירות הבולטות בתערוכה נראית מרחוק כצמד ראשים מחייכים, אך מקרוב מתגלה כאוסף דמויות המשדרות מצוקה וכאוס. בתחילה קרא לה גזית “קבר אחים”, אך בחר לשנות את שמה ל“הלשונאים” – מתוך רצון לאפשר לצופה חופש פרשנות.
סגירת מעגל
לאחר שירותו הצבאי פנה ללימודי ארכיטקטורה ובנה קריירה מצליחה. אך בגיל 28 קיבל החלטה דרמטית: לעזוב את תחום הבנייה ולהקים סטודיו לאנימציה. כך נולד “פיל”, סטודיו מצליח לסרטים ופרסומות, שבו הרגיש שסגר מעגל עם חלום הילדות. לצד עבודתו המסחרית המשיך ליצור בציור, צילום ונגרות – עד שחיבר את כל העולמות לתערוכה הנוכחית.
“גן המשחקים שלי”
עבודותיו משלבות דיוק אדריכלי עם דינמיות אנימטורית וצבעוניות ילדותית. “יש בעבודות משהו תמים, כמעט נאיבי – אבל גם תחכום ומחשבה עמוקה,” מסביר גזית. “אני לא מחפש להעביר מסרים כבדים, אלא להחזיר את הצופה למבט ילדי, עם קריצה בוגרת. כל יצירה אומרת משהו – אישי, חברתי או רגשי.”
חלום שנמשך
כעת, כשהוא מציג את יצירותיו לקהל הרחב, מרגיש גזית שסגר מעגל אך גם פתח דלתות חדשות. “אני מאמין שאנחנו לא באמת מפסיקים להיות הילדים שהיינו,” הוא מחייך. “התערוכה הזו היא ההוכחה שאפשר לשמור על הילד הפנימי, לתת לו במה, ולהמשיך לחלום.”
