אף פעם זה לא היה פשוט לנהל עיר, יש כל כך הרבה נושאים שראש עיר אחראי עליהם ותמיד יהיה מי שלא יהיה מרוצה כי………… זו דרכו של עולם.
המערכת העירונית הפכה עם השנים להיות הרבה יותר גדולה ומורכבת לניהול, הקורונה הפכה את הכל למורכב יותר. שירות לתושב בלי לפגוש אותו, חינוך עבר לבתים, בריאות הפכה להיות בראש סדר העדיפויות, ביטחון אישי, מסחר, כלכלה, הכל קיבל טוויסט בלתי מוכר ובלתי מובן. לנהל עיר בתנאים של חוסר ודאות זה כמעט בלתי אפשרי במיוחד שהשלטון המרכזי הפקיר את השלטון המקומי וכל ראש עיר מצא את הדרך שלו להתמודד עם המצב.
במקום אירועי תרבות הוקמו מתחמי בדיקות ומתחמי חיסונים, במקום בתי ספר, למידה מרחוק, כמו לכל דבר גם לשינוי המתמיד התרגלנו.
תושבי הרצליה הם תושבים ממושמעים והקהילה בעיר חיה ופעילה שיצרה מנגנוני עזרה הדדית עם הרבה תמיכה הדדית שהשלימה את חוסר הוודאות.
ראש העיר משה פדלון כמו כל ראש עיר מתמודד עם הבלתי אפשרי, לנהל תקציב בלי ודאות ולשמור על רמת שירות לה מצפים התושבים זה כמו לנהל קרב עם יד קשורה ועיין אחת פתוחה. בלי לדעת מאיפה תבוא המכה.
חלק מההתמודדות של ראשי ערים הפכה להיות באמצעות תקשורת ישירה עם התושבים, מצד אחד זה מהיר ויעיל מצד שני זה בא על חשבון חשיפה בלתי מבוקרת לביקורת. וזה לא פשוט במיוחד בתקופה בה הכל משתנה כל הזמן.
אחת הדוגמאות הבולטות היה אירועי יום העצמאות, עד מספר ימים לפני יום העצמאות לא היה ברור מה מותר ומה אסור. והביקורת של התושבים לא לקחה בחשבון את הסד הבלתי אפשרי בו התנהלה העירייה.
אחרי יותר משנה של סגר, פתיחה, סגר פתיחה בא המצב הביטחוני וצוחק לנו בפרצוף. שוב למידה מרחוק, שוב אין תרבות, שוב מסחר מצומצם ובעיקר שוב אי ודאות.
וכאן נבחנת המנהיגות של ראש העיר, היכולת שלו לשמור על הקיים ולתכנן את העתיד.
את הציון האמיתי מקבלים ראשי הערים אחת ל5 שנים בקלפי אבל המבחן הוא יומיומי.
