הורי שכונת חנה רובינא בהרצליה פתחו במאבק נגד הכוונה, לטענתם, להפעיל גן ממלכתי־חרדי במבנה ציבורי שביקשו במשך שלוש שנים להשיב לשימוש ילדי השכונה. ההורים, שכבר אספו כ־400 חתימות על עצומה, טוענים כי ילדיהם נאלצים ללמוד בגנים מרוחקים בעוד שמבני ציבור בשכונה משנים את ייעודם. מנגד, חבר מועצת העיר משה וקנין דוחה את הטענות וטוען כי ההתנגדות אינה נובעת ממחסור בגנים, אלא מעצם העובדה שמדובר במסגרת ממלכתית־חרדית.
קבוצת הורים מהשכונה, שכבר החתימה כ־400 תושבים על עצומה, טוענת כי במשך שלוש שנים היא פונה שוב ושוב לעיריית הרצליה בבקשה להחזיר את המבנה לשימוש ילדי השכונה, אולם לדבריהם נענו בשלילה בכל פעם מחדש. השבוע, לטענתם, גילו כי דווקא אותו מבנה, שלדבריהם לא ניתן היה להפעילו עבור ילדי השכונה, מיועד כעת לשמש גן ממלכתי־חרדי אזורי.
לטענתם, אין מדובר במקרה נקודתי אלא בתחושה שהולכת ומתחזקת בשנים האחרונות, שלפיה תושבי השכונה מאבדים בהדרגה שירותים ציבוריים שנועדו עבורם. לדבריהם, גן ילדים אחד כבר הוסב לבית כנסת, שני גנים נוספים הפכו למסגרות על־אזוריות, וכעת גם המבנה האחרון, שלטענתם ביקשו לקבל בחזרה, אינו מיועד לילדי השכונה.
"אף אחד לא דרש את הגן עד כה"
מנגד ניצב חבר מועצת העיר משה וקנין, התומך במהלך, שסבור כי הסערה כולה מיותרת. לדבריו, המבנה המדובר עומד ריק כבר ארבע שנים, ובמשך כל התקופה לא הייתה דרישה ממשית לעשות בו שימוש.
"הגן הזה סגור כבר ארבע שנים", אומר וקנין. "אף אחד לא רצה אותו. רק ברגע שנודע שמדובר בגן ממלכתי־חרדי פתאום כולם התעוררו. אם היו פותחים שם משהו אחר, אני לא חושב שהייתה מחאה."
לדבריו, גם כיום אין מדובר במבנה אידיאלי להפעלת גן ילדים. "הוא נמצא בקומה שלישית, בלי מעלית, בלי נגישות ובלי חניות מסודרות. זאת בדיוק הסיבה שהוא עמד סגור כל כך הרבה שנים. להגיד שעכשיו פתאום לקחו אותו מהתושבים – זה פשוט לא נכון. הוא לא היה בשימוש.
וקנין דוחה גם את הטענות שלפיהן מדובר במהלך שנועד לשנות את אופייה של השכונה. "אלה לא ילדים שמגיעים מבני ברק או מירושלים. מדובר בילדי הרצליה, במסגרת ממלכתית־חרדית של משרד החינוך. בסופו של דבר אלה ילדים של העיר. חבל שבוחרים להפוך את זה למאבק סביב המילה 'חרדי".
תנו מקום לאחדות לא לשנאת חינם
לדבריו, העיתוי של המחאה מעורר אצלו תחושת אי־נוחות. "אנחנו נמצאים לפני תשעה באב, בתקופה שבה כולם מדברים על אחדות ועל שנאת חינם. בסופו של דבר מדובר בילדים. הייתי מצפה שהוויכוח יתנהל אחרת."
אלא שהורי שכונת חנה רובינא מציגים תמונה שונה לחלוטין. לדבריהם, המאבק כלל אינו מופנה נגד הציבור החרדי, אלא נגד מדיניות שלטענתם פוגעת בתושבי השכונה ובמשפחות הצעירות המתגוררות בה.
ורד דוידוביץ, יו"ר קהילת שכונת חנה רובינא ואחת ממובילות המאבק, מספרת כי בשבוע האחרון השתתפו נציגי ההורים בפגישה עם המשנה לראש העיר ועם ראש מינהל החינוך בעירייה. לדבריה, מטרת הפגישה הייתה לשכנע את העירייה לעצור את המהלך ולהחזיר את המבנה לשימוש ילדי השכונה.
"במשך שלוש שנים אנחנו מבקשים להשתמש במבנה הזה עבור ילדי השכונה", היא אומרת. "כל שנה נאמר לנו שלא ניתן לעשות זאת. השבוע גילינו שלפתע הוא כן מתאים, אבל לא לילדים שלנו. מבחינתנו זו הייתה הפתעה מוחלטת."
לדבריה, שכונת חנה רובינא היא שכונה חילונית שבה מתגוררות משפחות צעירות רבות. "יש כאן שני מתחמי גנים. במהלך השנים גן אחד הפך לבית כנסת, שני גנים נוספים הפכו לעל־אזוריים, ועכשיו גם המבנה האחרון שאנחנו מבקשים לקבל מיועד למסגרת על־אזורית נוספת. המשמעות היא שילדי השכונה ממשיכים לצאת ללמוד מחוץ לשכונה."
דוידוביץ מדגישה כי ההורים אינם מתנגדים לעצם קיומו של גן ממלכתי־חרדי בעיר. "אין לנו שום בעיה עם הציבור החרדי. אם קודם היו נותנים מענה לצרכים של תושבי השכונה – מרכז קהילתי, גנים לילדים שלנו ושירותים בסיסיים – לא היינו מתנגדים לפתיחת גן כזה במקום אחר. הבעיה היא שהילדים שלנו נדחקים החוצה."
לדבריה, במהלך הפגישה ביקשו ההורים לקבל את הנתונים שעל בסיסם התקבלה ההחלטה לפתוח את הגן דווקא במיקום הזה. "שאלנו מה הצורך, כמה ילדים צפויים ללמוד שם ולמה דווקא כאן. לא קיבלנו את הנתונים שביקשנו. נאמר לנו רק שיש צורך ושההחלטה כבר התקבלה."
משלמים ארנונה ולא מקבלים תנאים סבירים
אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות, לדבריה, היא שאלת המרחק בין בתי המשפחות לבין הגנים שאליהם מופנים הילדים. "אמרו לנו שמדובר רק בקילומטר מהבית, אבל במציאות זה הרבה יותר מורכב. יש עומסי תנועה, אין מספיק מקומות חניה, והורים צריכים להסיע ילדים בכל בוקר במקום ללכת ברגל לגן שנמצא ליד הבית."
דוידוביץ מספרת כי היא עצמה אם יחידנית לילדה הלומדת כיום בגן תפוז. "אני עובדת סוציאלית, קרימינולוגית ויועצת למשרד המשפטים. בחרתי לגור כאן גם בזכות הקהילתיות והאפשרות לגדל ילדה כשהכול נמצא במרחק הליכה. היום התחושה היא שהיתרון הזה הולך ונעלם."
לדבריה, תחושת התושבים היא כי למרות הארנונה שהם משלמים, השירותים הציבוריים אינם חוזרים אליהם. "אנחנו גרים באחת השכונות היקרות בעיר. בסופו של דבר אנחנו רק מבקשים שלילדים שלנו יהיה גן קרוב לבית. במקום זה, המבנים הציבוריים משמשים אוכלוסיות שאינן מתגוררות כאן."
היא מוסיפה כי ההורים אינם מתכוונים לוותר. "החתמנו כבר כ־400 תושבים על עצומה, וזה רק השלב הראשון. אנחנו מקווים שהעירייה תמצא פתרון לפני פתיחת שנת הלימודים, אבל אם לא תהיה ברירה נמשיך במאבק."
לדבריה, אם ההחלטה לא תשתנה, נשקלת האפשרות לנקוט צעדי מחאה עם פתיחת שנת הלימודים. "אנחנו מקווים שלא נגיע לשם, אבל מבחינתנו זה מאבק על הזכות של ילדי השכונה לקבל את השירותים שמגיעים להם. הקהילה כאן מגובשת מאוד, ואנשים מבינים שהמאבק הזה אינו נגד ציבור כזה או אחר, אלא בעד השכונה שלנו."
