'בית גיל פז' בכפר סבא הוא מקום אסתטי ומלא חיים. בדלת הכניסה עוברים מדי יום עשרות אנשים: דיירים, בני משפחה וחברים, מפעילי החוגים והבריכה, מרצים ואמנים. במסעדה וברחבות הדשא יושבים זוגות וקבוצות של דיירים ודיירות שהכירו והתיידדו בבית הדיור המוגן. כשאנשי הצוות מברכים ומפטפטים איתם הם רוצים לוודא דבר אחד – שהם מרוצים, עסוקים ושמחים.
"שביעות רצון קשורה לתעסוקה, עניין, נתינה וחברה" מסבירה ליאת מאיוסט, מנכ"לית הבית. "אדם שבגיל מבוגר נשאר פעיל, עסוק ויש לו משמעות וסיבה לקום בבוקר, יהיה מאושר. יש אצלנו אנשים שלפני הגעתם אלינו לא היו כל כך פעילים וכאן הם מחיים מחדש את התחביבים שזנחו במהלך השנים או מתנסים בדברים חדשים שלא עשו מעולם. במקביל, חשוב לנו גם שאנשים ישמרו על העיסוקים החיצוניים שלהם. העיסוק בחוגים ופעילויות חדשות אינו מחייב שצריך לזנוח את החברים בחוץ והמשפחה. אנחנו מעודדים להמשיך את ההרגלים הקודמים".
בנוסף לעידוד ויצירת פעילות ועניין, אחד הדברים הראשונים שהצוות המקצועי ב'בית גיל פז' עושה כשמגיע דייר או דיירת חדשים לבית הוא "שידוך". ולא, לא מדובר דווקא בשידוך רומנטי (אם כי גם זה קורה) אלא בבחירה מדויקת של האנשים שאיתם הם ימצאו שפה משותפת, ירגישו בנוח ויהפכו לחלק מקבוצה חברתית.
"כשדייר חדש מגיע תפקידנו לדאוג לו למעטפת חברתית שתגרום לו להתאקלם ולהרגיש בבית. מחלקת הרווחה תדע מי האנשים שיכולים להתאים לו מבחינה חברתית ואנחנו ניזום ביניהם ארוחת צהריים משותפת, נבקש להזמין אותו לקפה, והדיירים הקיימים עושים זאת בשמחה. יש פה תחושה של קהילתיות וערבות הדדית אחד למען השני, דבר שבהחלט עוזר לדייר החדש להרגיש "בבית" תוך זמן קצר יחסית".
מתגבר על האובדן וממשיך בחיים חדשים וטובים
דוגמא מצוינת להקפדה על ההשתלבות החברתית ותעסוקה מעניינת בבית הוא הדייר דוד מלול (85). דוד הגיע ל'בית גיל פז' בחודש אפריל השנה, לאחר פטירתה של אשתו האהובה, לה היה נשוי באושר 64 שנים. אחרי חודשיים בלבד הוא כבר מכיר חברים חדשים, מרבה בפעילות ובעיקר – מרגיש בבית.
"הימים הראשונים היו קשים", הוא מודה. "אבל צוות 'בית גיל פז' ליוו וחיבקו אותי כדי להקל על ההרגשה שלי, והחזירו אותי למצב טוב. התלבטתי בין כמה מקומות של דיור מוגן, אבל בשאר המקומות הלחיצו אותי לקחת החלטה מהירה. כאן נתנו לי חופש מחשבה ואפשרות להתנסות. לפני שהחלטתי לבוא לגור כאן באופן סופי הגעתי כמה פעמים לבקר, לאכול צהריים, הכירו לי אנשים ואפילו השתתפתי באירועים".
היום דוד בעצמו כבר מלווה דיירים חדשים. הוא איש נעים הליכות, פעיל וחייכן וניכר שהשהות במקום עוזרת לו בהתמודדות עם האבל.
דוד: "הגעתי לכאן למרות הכאב. 64 שנים זה לא דבר ש"הולך ברגל". המעבר לכאן עזר לי מאוד ומאז שהגעתי מצב רוחי השתפר. יש לי חברים חדשים וכל יום בשעה ארבע אנחנו נפגשים לפרלמנט – יושבים ומדברים "על קפה ועוגה". בעבר היו לי בעיקר חברים מהעבודה ולשום מקום לא הלכתי בלי אשתי, וכעת צריך להתרגל לחיים חדשים. אני ממשיך לצייר ומפתח תחביבים חדשים ומגוונים – גילוף עץ, קרמיקה, התעמלות וחדר כושר. אחרי שנים רבות שלא רקדתי בגלל הטיפול באישתי התארחתי פה במסיבת פורים וחזרתי לרקוד ממש כמו בעבר".
נדהמתי מכמה שהיה לי טוב
לפני שאביבה זאב נכנסה ל'בית גיל פז' היא הייתה מלאת חששות. בכל זאת, מדובר באישה צעירה (70) שלא רצתה לוותר על כל הפעילויות שהיא עושה בשגרת החיים הרגילה שלה. מהר מאוד היא גילתה שאין לה שום בעיה לשלב בין העשייה שלה מחוץ לבית ובין הפעילויות החדשות שהתווספו לה.
"הייתה לי דודה שברגע שנכנסה לדיור מוגן הפסיקה להגיע למסיבות משפחתיות וזה הטריד אותי", היא מספרת. "בעלי נפטר לפני שלוש וחצי שנים, והייתי צריכה להחליט מה לעשות. את ליאת אני מכירה כבר שנים רבות, לכן פניתי אליה והיא הציעה לי להתארח למספר ימי התרשמות. באתי לחמישה ימים ונדהמתי כמה שהיה לי טוב וכמה זה נתן ותרם לי לא להיות לבד בבית. אמנם הייתי פעילה, נפגשתי עם הילדים, הנכדים והחברים ואף יצאתי לטיולים, ועם זאת הבית עדיין היה ריק ושקט".
אז לא וויתרת על חייך הקודמים?
"כלל לא. אני ממשיכה ללכת בבקרים עם החברה שלי, לשחות בים, לעבוד, ולטייל עם קבוצות טיול חיצוניות. עם זאת אני גם משתתפת בחוגים, בהרצאות ובמופעים ועשיתי מנוי להצגות ולסרטי טרום בכורה. אפילו נבחרתי להיות מזכירת וועד הדיירים. אני הרבה יותר פעילה ממה שהייתי לפני שנכנסתי לכאן".
ומבחינה חברתית?
"מבחינה חברתית חזרתי לגיל 12", היא מחייכת. "עם השנים החיים החברתיים שלי הצטמצמו וכאן כל הכישורים החברתיים שלי חזרו לעצמם. אני מתחילה שיחות עם אנשים ויש לי חברות טובות חדשות בכל מיני גילאים. אלמנות זה לא מצב קל ובמהלכו נתקלים בכל מיני קשיים וסיכונים שלא קשורים לגיל. פתאום קופץ פקק החשמל ואת לבד בבית, ואין מי שיעזור. פה אני עטופה ומוקפת באנשים ומאוד מרגיעה אותי הידיעה שאוכל להישאר פה עם מטפל/ת אם אצטרך כאשר אני חושבת על העתיד שעשוי לבוא".
ניהול מקצועי עם לב רחב
'בית גיל פז' הינו פרויקט שהוקם בשנת 1997 על ידי קצינים בכירים בחיל האוויר. חלקם גרים בו עד היום, חלקם מכהנים בדירקטוריון ומוודאים שהמקום מנוהל בקפדנות ובמקצועיות האופיינית לחייל.
ליאת: "'בית גיל פז' ייחודי בכך שהוא אינו רשת. המקום הוקם על פי החזון של אנשים שכל חייהם גרו יחד בבסיסי חיל האוויר וחשבו שכך ירצה לחיות גם בחייהם הבוגרים. הם השקיעו כסף ובנו להם בית ומבחינתם זה לא עסק אלא הלב והחלום שלהם".
"תפקידנו להגיע כל בוקר, לשמח את הדיירים ולוודא ששביעות הרצון שלהם גבוהה. אחת לשנה אנחנו מעבירים סקר שנתי נרחב, משפרים במקומות בהם אנו נדרשים ומשמרים בנקודות שבהן שביעות הרצון גבוהה. גם הצוות מאוד וותיק ומנוסה, וזה גורם ליציבות".
ליאת מכהנת כמנכ"לית הבית מאז דצמבר 2020, אבל גם היא נחשבת מוותיקי המקום.
"זה היה מקום העבודה הראשון שלי אחרי שסיימתי את לימודי כעובדת סוציאלית בשנת 2005", היא מספרת. "עבדתי כאן 6 שנים כעובדת הסוציאלית של הבית ובשנת 2011 עזבתי כדי ללמוד את השטח ולהתנסות במקומות נוספים של עולם הדיור המוגן. עכשיו "חזרתי הביתה". כבר הכרתי את רוב הצוות הוותיק וגם חלק מהדיירים שנכנסו לפה בשנות ה- 70 שלהם ועדיין פה. זה מקום של יציבות, ואנחנו שומרים על צוות האנשים הטובים שלנו וזה מוכיח את עצמו. בחודשים האחרונים דיירים שלנו ממליצים ומביאים חברים שלהם לכאן, מעין "חבר מביא חבר" וזה מאוד תורם לתחושת הקהילתיות והשייכות. הסימן הטוב ביותר שדייר התאקלם הוא כאשר הוא או היא אומרים שהם עולים "הביתה" במקום עולים "לדירה". ב'בית גיל פז' זה מגיע מהר מאוד".
רוח המקום מתגלה גם בתקופות משבר
המשברים העולמיים שהתחוללו בשנתיים האחרונות לא פסחו גם על דיירי וצוות הבית. הקורונה הציבה בפני כולם אתגרים חדשים וגם המלחמה באוקראינה לא משאירה את המקום מנותק. בשני המקרים התגלתה במיטבה רוח המקום – מקצוענות, דאגה לרווחת הדיירים והתנהלות בשיתוף פעולה, כבוד הדדי וחמלה.
ליאת: "תקופה הקורונה שהייתה אתגר לכל האוכלוסייה, השפיעה גם עלינו, אלא שבדיור המוגן יכולנו לקיים פעילויות שונות במתווים שונים ולשמור על מורל ופעילות למרות החיץ. הדיירים הרגישו בטוחים אצלנו בבית. כשהיה לדיירים קשה והם חשו געגועים היה להם עם מי לדבר. הם קיבלו הסברים טובים על נהלי הבידוד, דבר שלעיתים לאנשים היה קשה לקבל. הם אמנם היו מנותקים זמן מה מהמשפחה אבל הייתה להם כחברה את קבוצת השווים להם והם הפכו להיות קצת המשפחה. תמיד הייתה פה לכידות חברתית אבל בזמן הקורונה זה קיבל יותר תוקף. הצוות ואני אנחנו נכחנו שעות רבות על מנת להיות כתובת לשאלות, קשיים ותסכולים של הדיירים ובני המשפחה".
והמלחמה באוקראינה?
"כשהתחילה המלחמה אימצנו משפחה מאוקראינה שהתגוררה אצלנו כחודשיים ושלושה חבר'ה צעירים נוספים מאוקראינה. הרגשנו שזאת חובתנו, והדיירים לקחו בזה חלק פעיל – הם כל הזמן שאלו אותם אם הם צריכים משהו, היו אוכלים איתם יחד במסעדה, דבר שהיה מאוד נחמד כי היינו כמו משפחה עבורם".
בעולם שתמיד עובר תהפוכות נשאר 'בית גיל פז' מקום מלא חיים, שיגרה תוססת ואווירה נעימה ומכבדת. במקום מתגוררים דיירות ודיירים מרוצים הנהנים משיגרה מלאת פעילות, אתגרים וחברים. כאן מאמינים כי לצרכים הכל כך אנושיים האלה אין מגבלת גיל.
