הפחדנות הובסה לטובת ממשלת שינוי

אביגדור ליברמן התמיד ומרב מיכאלי התגברה על התהום הכרויה בינה לבין ימינה כדי ליצור את השינוי שכולם חיכו לו, גם מי שעוד לא מבינים שהוא לטובתם

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email
חנה בית הלחמי
חנה בית הלחמי

חיכיתי עד לדקה התשעים, ממש עד לדדליין, כדי לדעת אם אני כותבת טור ברוח "שהחיינו", או טור מבואס. והנה, לפיד הודיע לנשיא "עלה בידי" (מונח עתיק שקיבל באדיבותו חיים צעירים חדשים ומציף את הרשתות), ואני עדיין לא סגורה עד הסוף שאפשר כבר לשמוח בחופשיות. ויש לנו הרבה סיבות לשמוח. הסיבה הראשונה, שתקפה למאה אחוז מהעם – גם אם יש חלק מהעם שעוד לא מבין את זה – היא שתם עידן נתניהו.

תם עידן השקרים, הנוכלות, השחיתות, החמדנות, האינטרסנטיות האישית, ההתעמרות, הטרלול, הדורסנות, ההסתה והגזענות הקיצונית. בין אם הממשלה החדשה תקום ובין אם שוב ישים לה רגל כזו או אחרת, זמנו תם. נוסיף לכך את העובדה המרעננת, שזו ממשלה בלי סחטנות המפלגות החרדיות, ממשלה עם שמונה נשים בתפקידי שרה, ממשלה חוצה-מגזרים שיכולה, ככזו, לפעול לאחות קצת את הקרעים שקרע בנו המשסה הגדול, ממשלה שבאה לעבוד עבורנו. 

עכשיו בואו נדבר שנייה על כל אלו שמתנגדות ומתנגדים לממשלת שינוי. 

יש משהו בינארי בצורה ילדותית ומביכה, בדרישה הקפריזית לממשלה "מושלמת", הנמצאת בזהות אבסולוטית לאידיאולוגיות וערכים מאוד מאוד ספציפיים. זה נכון לימין שמתנגד לממשלת שינוי, וזה נכון לשמאל שמתנגד לממשלת שינוי. אלו מהימין יותר אלימים ומסוכנים, מה שבא לידי ביטוי בקשת אירועים מפרעות היהודים בערבים לפני כשבועיים ועד לאיומים הקשים על מובילי ממשלת השינוי, אבל האינפנטיליות עצמה שייכת לשני הצדדים במידה שווה. 

כל הביקורת הלא רלוונטית על "מחנה רק לא ביבי", סובלת מאותה בינאריות שהיא מוחית נגדה, כשלמעשה – המקום בו היא לא נמצאת, היא דווקא במחנה "רק לא ביבי". זהו מחנה שמבין לעומק את הנזקים העצומים שגרמו ביבי והליכוד בראשותו למדינת ישראל, לחברה הישראלית, לדמוקרטיה הישראלית, ליחסי החוץ של ישראל, ולאינטרסים של שני המחנות – הכיבוש מחד וההתנגדות לכיבוש מאידך. מרוב גאונות שמיוחסת לו, ביבי הצליח לפגוע בשני אינטרסים סותרים במידה שווה. עוד גאון כזה ואבדנו. 

מחנה רק לא ביבי, מבין לעומק את התהליכים הסוציולוגים של הפיכתם ע"י השלטון של הבערות והגזענות לאידיאולוגיות מכוננות, על מנת שניתן יהיה להחליף פתרונות אמיתיים ברעשי סרק. 

מחנה רק לא ביבי יודע, שכל מי שאכפת לו או לה ממדינת ישראל הוא/היא פטריוט/ית, גם אם כעת העם מוסת מכדי להבין שסובבו אותו בכחש. 

למחנה רק לא ביבי יש מטרות הקשורות ל- Well Being של העם, לא לזה של המנהיג. אפשר להתווכח, ויכוח פוליטי לגיטימי, על הדרך להשיג אותן – אבל עצם זה שיעדי השלטון אינם מרוכזים בשליט אלא בעם ובמדינה – זה התיקון שכולנו זקוקות וזקוקים לו. 

מחנה רק לא ביבי מבין, שחיבור לצורך החלפת שלטון שנעץ את עקביו בקרקע באמצעים לא כשרים, אין פרושו ויתור על דרך, אלא יצירת תשתית מחודשת שתאפשר בעתיד מאבקים פוליטיים על הדרך הזו. לא ניתן יהיה להגיע למאבקים הלגיטימיים הללו, בלי לייצר כעת חיבור רחב. 

אם יש מקום שבו יש ערכים לאומיים, אחריות לאומית, הבנה אסטרטגית של תהליכים פוליטיים, תבונה ובגרות – זהו מחנה רק לא ביבי. ככל שלצערי רובו מהמרכז ימינה, עדיין – הוא טוב לנו יותר מכל אלטרנטיבה אחרת. 

ונעבור למילות ההערכה: הפוליטיקה הישראלית, שכבר שנים הורדמה בה תכונת המנהיגות, זכתה להתחלה חדשה. מנהיגת ומנהיגי המפלגות – מרב מיכאלי, יאיר לפיד, נפתלי בנט, גדעון סער – התבררו כמי שעברו תהליכי התבגרות פוליטית והעמקה, ויודעים לקחת אותנו קדימה באינטגריטי, ללא פופוליזם או התנחמדות. המנהיגה והמנהיגים הלא אפויים של אתמול, הפכו למנהיגה ולמנהיגים הבשלים והמנוסים של היום. מגיעה להם.ן מילה טובה על כך. ועוד מילה טובה לאחד שאני לעולם לא אצביע לו, אבל עומדות לו שתי זכויות גדולות, האחת חוש ההומור הקורע, והשנייה – היותו זה שהתעקש במשך ארבע מערכות בחירות לוותר על מנעמי השלטון כדי להביא לרגע הזה. שמו אביגדור ליברמן.    

ונשאר לנו רק לקוות לטוב.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן