מי ששינתה את חייו היא מאירה גנור מראש העין. היא נתקלה בפרסום על מצבו, פנתה לעמותת "מתנת חיים" וביקשה לתרום לו כליה, אף שלא הכירה אותו קודם לכן.
מהבקשה לתורם לבשורה המיוחלת
אצל חוגי, עובד עיריית הרצליה, ההיכרות עם עולם ההשתלות התחילה כשגילה ששתי כליותיו אינן מתפקדות. הוא החל בטיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. בריאיון שנערך סמוך להשתלה סיפר כי בהמשך הורע מצבו הבריאותי, והוא הבין שהוא זקוק להשתלה.
סיפורו פורסם בהרצליה ניוז בכתבה "זקוק למתנת חיים". בני משפחתו סייעו להפיץ את הפנייה בתקווה למצוא תורם מתאים ובמקום עבודתו תמכו בו לאורך ההתמודדות.
איך מאירה הגיעה אליך?
"היא ראתה איזה פרסום שלי והיא רצתה לתרום לי. היא אמרה: 'אני רוצה לתרום רק לו'".
כשנודע לו שנמצאה תורמת, ההתרגשות הייתה גדולה, אבל לצדה היה גם חשש שמשהו ישתבש. סמוך לניתוח סיפר שנשאר בבית במשך כמה ימים כדי להימנע מהידבקות במחלה שעלולה לעכב את ההשתלה. אחרי חודשים ארוכים של המתנה, הוא רצה להגיע אליה כשהוא כשיר ככל האפשר.
בכתבת ההמשך, "מתנת החיים – הנס של קובי", סיפר על התורמת ועל ההשתלה. כבר בתחילת ההחלמה דיבר על הרצון לבלות עם משפחתו, לטייל בחו"ל ולהמשיך לעבוד בעיריית הרצליה.
חוזר לספורט ומגשים חלומות
איך החיים שלך השתנו מאז ההשתלה?
"חזרתי לעצמי, עושה ספורט, עובד, הכול, כמו בן אדם חדש". התחושה הזאת מלווה אותו גם כשהוא מזכיר את הטיפול הרפואי שנמשך: "כמובן שאני עם כדורים, וכמובן שאני שומר, וכמובן שאני במעקב, אבל אדם חדש לגמרי".
יש משהו שרצית לעשות לפני ההשתלה ולא יכולת – חלום שהגשמת מאז?
"תאילנד. הייתי בתאילנד, הייתי בארצות הברית, דבר שחלמתי לעשות ולא יכולתי בזמן שהייתי חולה".
37 השתלות בחודש אחד
סיפורו של חוגי מתפרסם על רקע נתוני המרכז הלאומי להשתלות לחודש אוקטובר: 12 משפחות הסכימו לתרום את איברי יקיריהן שנפטרו, ובזכות החלטתן בוצעו 37 השתלות. תרומתה של גנור לחוגי הייתה תרומת כליה מן החי באמצעות "מתנת חיים", מסלול נפרד מתרומות האיברים מן הנפטרים שעליהן מדווח המרכז.
על פי נתוני המרכז הלאומי להשתלות, במהלך אוקטובר בוצעו בישראל שתי השתלות לב, שבע השתלות ריאה, 11 השתלות כבד ו־17 השתלות כליה – 37 השתלות בסך הכול.
מתוך 12 תרומות האיברים, שלוש התקבלו בבית החולים איכילוב, שתיים ברמב"ם ושתיים בשערי צדק. תרומה אחת התקבלה בכל אחד מבתי החולים: המרכז הרפואי לגליל בנהריה, סורוקה, בילינסון, מאיר ושמיר. ההשתלות בוצעו בבתי החולים הדסה, שיבא, בילינסון, שניידר, איכילוב ורמב"ם.
בנוסף, נמסר מהמרכז כי במהלך החודש התקבלה תרומת כבד מקפריסין, במסגרת שיתוף הפעולה המתמשך בין ישראל לקפריסין.
ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, אומרת: "חודש אוקטובר התאפיין בהיענות של הציבור לומר כן לתרומת איברים ולהצלת חיים. מתאמות ההשתלה, המלוות את המשפחות, רואות את כאבן, תומכות בהן ומתאימות את המענים לצרכים הייחודיים של כל משפחה".
לדבריה, ההחלטה לתרום ממשיכה לרגש גם את מי שמלוות משפחות במשך שנים: "ובכל זאת, הבקשה של משפחה לתרום איברים ולהציל חיים מרגשת תמיד, גם את מתאמת ההשתלות הוותיקה והמנוסה ביותר. אין תחושה מרגשת יותר".
המשפחה כולה חתמה על כרטיס אדי
החוויה שעבר השפיעה גם על היחס שלו לתרומת איברים ועל המודעות לנושא בתוך משפחתו. חוגי מספר שלפני שנזקק בעצמו להשתלה, לא חתם על כרטיס אדי ולא הבין מספיק את חשיבותו. הצורך האישי הפך עבורו את הנושא למוחשי.
"רק אחרי שהייתי צריך את ההשתלה, הבנתי כמה זה חשוב הדבר הזה. הבנתי כמה זה חשוב לחתום. אחרי שזה קרה, אני חתמתי על אדי, אשתי חתמה על אדי, הילדים שלי חתמו על אדי, כולם חתמו על אדי. מבחינתי, דבר מציל חיים".
למשפחות המתמודדות עם אובדן ומתבקשות להסכים לתרומת איברים הוא מבקש לומר:
"אני קיבלתי את הכליה מתורמת אלטרואיסטית שעל זה בכלל אין מה לדבר. היא העניקה לי חיים חדשים. אנשים צריכים להבין שאלוהים ישמור שאף אחד לא יאבד אדם קרוב או רחוק ממנו, אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק. אנחנו לא קובעים שום דבר. ואם בן אדם הולך ואפשר להציל מישהו אחר, זה הדבר הכי מבורך שיכול להיות, בתוך כל האבל הזה".
עבור חוגי, המשמעות של התרומה ניכרת גם בדברים היומיומיים: עבודה, פעילות גופנית, זמן עם המשפחה והיכולת לתכנן את הנסיעה הבאה. "חזרתי לעצמי", הוא אומר, "כמו בן אדם חדש".
