עמית חיים רצאבי, שהתאמן באופן מקצועני באגרוף תאילנדי, ספג בעיטה בעורק הראשי בצווארו. פציעתו ארעה במהלך אימון – במועדון בחדרה. הוא פונה לבית החולים "הלל יפה" במצב קשה, כשהוא סובל מבצקת ודימום מוחי. משם הועבר לבית החולים רמב״ם, אך חרף מאמצי הרופאים – עמית מת מפצעיו.
הוריו תמרה ויניב משה רצאבי ושלושת אחיו שהחליטו לתרום את אבריו לחולים אחרים מספרים: ״עמית היה ילד שעזר לכל הילדים שלא הצליחו להשתלב במסגרות. הוא אהב לעזור לכל מי שהתקשה. החלטנו לתרום את אבריו כי ידענו שכך אנחנו ממשיכים את דרכו וקיומו – את לבו הטוב ועיניו הבורקות ימשיכו להאיר את העולם״.
לדברי משפחתו וחבריו הרבים שפוקדים את בית המשפחה ברחוב הדר בעיר הרצליה, עמית היה ילד מאוד שקט ואצלי. "השקט שלו עשה הרבה מאוד רעש. ידענו למה הוא מסוגל אבל לא עד כמה. רק עכשיו אנחנו מבינים איזה אצילי הוא היה מהסיפורים של כל החברים שלו שמגיעים אלינו לשבעה", אומרת אמו תמרה.
עמית שנפצע השבוע בעת האימון, איבד את הכרתו ורופאיו נאבקו במשך שלושה ימים להצילו. ביום שני האחרון, רופאיו בישרו לבני משפחתו שמוחו נדם כתוצאה מהדימום והבצקות והציעו להם לתרום את אבריו.
עמית שהתאמן באגרוף תאילנדי מגיל שש אצל אלדד לוי, הגיע להישגים רבים ועמד לנסוע לתחרות בינלאומית בתאריך ה-13.6. בשנה האחרונה עבר להתאמן במועדון בחדרה לאחר שהוכנס לנבחרת ישראל.
תמרה: "המון חברים גם מהפנימייה וגם מהמועדון מגעים אלינו מגיעים אלינו ומספרים לנו על עמית. על הלב הגדול שלו ועל כך שעזר וכל נער ונערה שנתקלו בקשיים – אם זה בפנימייה ואם זה במועדון האגרוף. הוא אהב גם את הים וגם את האגרוף.
אחד הסיפורים המרגשים ששמענו הוא על ילדה שסובלת ממוגבלות. עמית וחבר שלו מהפנימייה התנדבו להוציא אותה על חשבון הפסקות שלהם אל הים כדי לשמח אותה. הם היו נושאים אותה על הידיים בגלל מוגבלותה וביום ההולדת שלה – קנו לה צמיד והשיטו אותה בים.
ילדה בת 17 שהגיעה אלינו לשבעה, סיפרה שלא מצאה את עצמה בפנימייה ועמית התייצב לעזור לה ולקח אותה תחת חסותו עד שהתאקלמה. ידענו שהוא מדהים אבל רק עכשיו אנחנו יודעים עד כמה".
מתי קרה מקרה ואיך שמעתם עליו?
יניב משה: "ביום שלישי בשעות הערב נסעתי לקחת את עמית מהפנימייה במבואות ים לכיוון חדרה. לאחרונה הוא התקבל לנבחרת ישראל והתאמן לתחרות שהוא היה אמור להשתתף בפראג ב-13.6. אספתי אותו והורדתי אותו באימון. בשעה 20:40 קיבלתי טלפון מנייד של עמית. על הקו היה המאמן שלו שצעק לי: 'תבוא דחוף לבית חולים הלל יפה, עמית קבל בעיטה בצוואר ואיבד את ההכרה. אין לו דופק וכרגע הפראמדיקים של מד"א מבצעים בו החייאה'. אני לא יודע איך הגעתי לבית חולים. נסעתי לשם בטירוף, הודעתי לאשתי והיא הגיעה עם מונית.
בבית החולים עשו לו סיטי שהראה שיש לו בצקת ודימום מוחי. העבירו אותו לבית החולים רמב"ם – שמתמחה בפגיעות ראש. אני ואשתי נסענו אחרי האמבולנס וכל הדרך התפללנו לנס. לצערנו לאחר שלושה ימים הרופאים בשרו לנו שהחדרים במוחו מלאים בדם ובצקת, שאין להם מה לעשות – ושהוא מת מוות מוחי. נשאלנו אם אנחנו מוכנים לתרום את אבריו ולאחר שביררנו את העניין מבחינה הלכתית – החלטנו שמותו לא יהיה לשווא ושבאבריו הוא יציל חיים אחרים.
ביקשנו בבית חולים שלא יודיעו לאף אחד כי אשתי תכננה לעשות הפרשת חלה לחולים במחלקה. רצינו לעשות את ההפרשה ורק לאחר מכן לבשר על מותו. עמית נותק מהמכשירים בתאריך ה-25.7 בשעה 11:01 – פסוק שבתורה מפורש כ'שמע ישראל'. בצר לנו נאלצנו לנתקו ואיבריו נתרמו לשבעה אנשים. החלטנו לתרום את כל אבריו מתוך ידיעה שזה היה גם רצונו".
תמרה: "במותו הוא הציל 7 אנשים. דבר שמנחם אותנו ונותן לנו כוח וחוזק. לדעת שלבו של הבן שלנו פועם והרשתית שלו מסייעת לחיילים שנפצעו במלחמה לראות – מעודד אותנו מאוד. רוב איברי נתרמו לחיילים בניהם כאלו שנשרפו מאש הפגזים ועורו של עמית הושתל בגופם".
לדברי בני הזוג רצאבי, עמית אהב את ענף האגרוף התאילנדי כמו את חיו ולדבריהם הם לא מצטערים שבחר בענף. "עמית תרם לחברה במותו ובחייו והיה ילד כובש לבבות. יהי זכרו ברוך".
