"אף אחד לא מקבל הוראות הפעלה לשכול"

שלוש שנים עברו מאז נרצחו במסיבת הנובה ליאל, בנו של דודו ג'רפי מהרצליה, ושתי אחיותיו שוהם ושנהב. הזמן חלף, אבל עבור המשפחה שולחן החג כבר אינו אותו שולחן. האחיות שדאגו לסדר, לצלם ולאסוף את כולם יחד, והבן הבכור שהיה נוכח בחיוך השקט שלו – חסרים בכל מפגש.

"היום כאילו הכול התפרק", אומר דודו. בלעדיהם, גם החג כבר אינו חג.

ליאל היה בן 18 וחצי, שוהם בת 29 ושנהב בת 26. מאז אותו בוקר דודו נושא את האבל בשני תפקידים בעת ובעונה אחת – אב שאיבד את בנו ואח שאיבד שתי אחיות. במקביל הוא מנסה לתמוך בהוריו ולהמשיך להיות אב לשלושת ילדיו האחרים.

בין לילות ללא שינה, געגועים ושאלות שאין להן תשובה, חשוב לו לספר מי היו השלושה: מה אהבו, על מה חלמו ואיך מילאו את הבית בחיים.

"הן היו הרוח החיה בבית"

ספר לנו מי היו שוהם ושנהב בתוך הבית?

"הן היו הרוח החיה בבית – אהבו לצאת ולבלות, למסיבות ולמועדונים. סביבן היו חברות וחברים, והבית המשפחתי היה מקום של מפגשים. הן דאגו גם לתמונות המשותפות באירועים ובחגים, לפרטים שהמבוגרים יותר במשפחה לא תמיד הקדישו להם תשומת לב".

שנהב אהבה ללכת לחוף הים ולראות שקיעות. היא אהבה גם למצוא בתי קפה קטנים, כאלה שכינתה "אנונימיים".

דודו נזכר כיצד היה מתקשר אליה ומגלה שהיא יושבת עם חברה. במקום לדחות את השיחה, היא הייתה מזמינה אותו להצטרף ושולחת לו את המיקום. כך הגיע בעקבותיה לפינות שלא הכיר ומצא אותה יושבת עם חברה ומקבלת אותו בחום.

ההזמנות הקטנות האלה הפכו היום לזיכרונות גדולים. גם כשהייתה באמצע הבילוי שלה, תמיד היה בה מקום לאחיה.

לשוהם היה עניין עמוק בכושר ובאורח חיים בריא. היא עבדה בצהרון בהרצליה והעבירה גם לילדים את תשומת הלב שלה לתזונה. דודו מספר שהייתה בודקת מה מכיל המזון, מתעניינת במה כדאי לאכול ומנסה להשפיע על הסובבים אותה לשמור על בריאותם.

היא חלמה לפתוח מקום משלה בתחום הבריאות והכושר ולהפיץ את הגישה הזאת הלאה. בשבעה הגיעו גם אנשים שהכירו אותה מחוץ למשפחה. דודו זוכר במיוחד אישה כבת 60 שסיפרה כיצד שוהם ליוותה אותה בתהליך של מעבר לחיים בריאים יותר. דרך הסיפורים ששמע נחשף לעוד קשרים שיצרה אחותו ולעוד אנשים שהייתה משמעותית עבורם.

"היום כאילו הכול התפרק"

כיצד אתם מתמודדים עם השכול כמשפחה?

"היום כאילו הכול התפרק. הארוחות המשפחתיות, שולחנות החג והיכולת להתכנס כבר אינם כפי שהיו. גם אירועים שבהם כולם נמצאים יחד הפכו מורכבים".

מה שנראה בעבר כמו סדרה של הרגלים משפחתיים קטנים, הפך אחרי 7 באוקטובר לתזכורת לדברים שהחזיקו את המשפחה קרובה – ולאנשים שחסרים בה היום.

ליאל: "ילד שבקושי שומעים אותו, אבל מרגישים את הנוכחות שלו"

ואיזה ילד היה ליאל?

"ילד שבקושי שומעים אותו, אבל מרגישים את הנוכחות שלו כל הזמן. ליאל היה שקט וחייכן, תלמיד טוב שלמד במגמת סייבר. הוא שאף להגיע ליחידה 8200. הוא דחה את הגיוס כדי להגיע לצבא מוכן יותר".

בבית היה ליאל אח גדול ומעורב. הוא עזר לקחת את אחיו הצעירים ולהחזיר אותם, יצא איתם לשחק ועזר לאחיו בכדורגל.

המסיבות לא תמיד משכו אותו. היו פעמים שבהן תכנן לצאת וביטל ברגע האחרון. דווקא למסיבת הנובה הוא רצה ללכת.

"הוא אמר לי: 'אבא, לא הייתי אף פעם בנובה', ואני אמרתי לו שיצא וייהנה. כששמע שגם הדודות שלו יוצאות למסיבה, הוא הצטרף אליהן".

הזיכרון של אותה שיחה נשאר עם דודו. מאז, הוא מספר, חוזרות המחשבות על מה היה קורה אילו הדברים התנהלו אחרת.

"מחפשים את התשובות כל הזמן".

"לא קיבלנו הוראות הפעלה"

איך אפשר להכיל, אם בכלל, אובדן של בן ושתי אחיות?

"קודם כול, להגיד לך שזה קל או שמתרגלים לזה – אז לא. זה מאוד מאוד קשה. יש ימים שבהם המצב טוב יותר ויש ימים של ירידה. במקביל לאבל שלי אני מרגיש אחריות לבני המשפחה האחרים".

בתקופה הראשונה, הוא מספר, בני משפחה התקשו לחזור לעבודה. כולם נדרשו להבין מחדש איך ממשיכים בתוך האובדן ובתוך מה שהתרחש במדינה.

"לא קיבלנו הוראות הפעלה. את ההתמודדות עם אובדן ילד ואת החיים שאחריו אני לומד תוך כדי תנועה".

בבית מחכים לו עוד שלושה ילדים, שזקוקים לאבא שלהם. הצורך לקום, לאסוף כוחות ולהיות נוכח עבורם מלווה אותו גם בימים הקשים ביותר.

"בבית יש לי עוד שלושה ילדים, והם זקוקים לאבא ולאמא".

לצד האחריות הזאת יש גם רגעי שבירה, בכי ולילות שבהם הוא אינו מצליח לישון ברצף.

בתו הצעירה הייתה בת שש בזמן האסון והיום היא בת תשע. בן נוסף היה בן תשע והיום הוא בן 12, והגדול מבין שלושת הילדים שנותרו היה אז אחרי בר המצווה והיום הוא בן 16 וחצי. דודו נדרש להתמודד עם האבל שלו ובמקביל ללוות ילדים בגילים שונים שאיבדו את אחיהם ואת שתי הדודות שלהם.

גם כשהוא מצליח לישון שלוש או ארבע שעות, הוא מספר שלעתים הוא מתעורר בבהלה וזקוק לזמן כדי להתאפס. אלה השעות שבהן הוא נשאר לבד עם המחשבות, הגעגוע והשאלות שחוזרות שוב ושוב.

"כל הזמן שאבא שלי מחייך – טוב לי למעלה"

דודו מתאר את עצמו כאדם שמח, שאוהב את החיים, לצאת ולבלות. אחרי האסון, החזרה למפגשים עם חברים הייתה קשה. לדבריו, חברה שעבדה איתו סיפרה שליאל הופיע בחלומותיה פעמיים והעבירה לו מסר שלפיו בנו רוצה שימשיך לשמוח ולחייך. דודו מצא בדברים נחמה. כשהוא נשאל איך הוא מצליח לצאת ולבלות גם היום, יש לו תשובה קצרה:

"הבן שלי ביקש ממני".

השמחה אינה מבטלת את הכאב. החגים, ובמיוחד החג שבו התרחש האסון, מחזירים את הגעגוע בעוצמה.

לא להתמודד לבד

מי עוזר לכם להתמודד?

"עמותת משפחה אחת שמלווה את בני המשפחה. גם הוריי משתתפים בפעילויות ובמפגשים, וילדיי מקבלים ליווי של חונכים, עזרה בשיעורי הבית והזדמנויות לצאת למחנות ולפעילויות בחופשות".

לדבריו, הסיוע היה משמעותי במיוחד בתקופה שבה הילדים שאלו שאלות והוא עצמו התקשה למצוא תשובות. האנשים שהגיעו, שיחקו איתם ועזרו להם העניקו למשפחה תמיכה מתמשכת.

שלוש תמונות, שלושה עולמות שלמים

לצד ההתמודדות היומיומית, בני המשפחה מנציחים את ליאל, שוהם ושנהב במדבקות ובחולצות עם תמונותיהם. אמו של דודו מחלקת מדבקות ברחוב, ובני המשפחה לוקחים אותן גם לחו"ל, מדביקים במקומות שונים, מצלמים ושולחים למשפחה.

דודו עצמו מחזיק את המדבקות בתיק ובמכונית.

מאחורי כל אחת מהתמונות האלה נמצאים עבורו חיים שלמים: ליאל השקט והחייכן שעזר לאחיו וחלם להגיע ל־8200; שנהב שאהבה שקיעות ובתי קפה קטנים ותמיד מצאה מקום לאחיה; ושוהם, שרצתה להפוך את האהבה שלה לבריאות ולכושר לדרך לעזור לאחרים.

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, זה הדבר שדודו ג'רפי מבקש יותר מכול: שלא יזכרו רק את היום שבו איבד אותם – אלא שימשיכו להכיר את האנשים שהם היו.