העצרת, שהפכה למסורת שבועית, אורגנה על ידי חמ"ל הסיוע האזרחי בהרצליה, ומטרתה להעלות את המודעות למצבם של החטופים בעזה ולהביע תמיכה במשפחותיהם. האירוע סימל נקודת אור ותקווה, עם שובו של עומר, אך גם הדגיש את הצורך הדחוף להשבתם של כל החטופים הנותרים.
עדות מצמררת: 505 ימים בשבי חמאס
עומר שם טוב שיתף בעצרת את סיפורו האישי, החל מחטיפתו בשבעה באוקטובר ועד לשחרורו לאחר 505 ימים בשבי חמאס. הוא תיאר תקופה ממושכת של חוסר וודאות, שבמהלכה לא איבד תקווה לשוב הביתה. חרף הקשיים העצומים, עומר הדגיש את האמונה ששמרה עליו לאורך כל הדרך.
אחד הרגעים הקשים ביותר, לדבריו, היה לאחר שחרורו של איתי רגב, חברו לשבי. עומר הועבר למנהרה תת-קרקעית בעומק 40 מטרים, שם הוחזק לבדו בתא סגור במשך 50 ימים. בתנאים קשים אלה, עם מעט מזון וללא אור, הוא נאחז בפנס קטן שמצא, וחסך בסוללה כדי לשמור על שפיותו.
עומר שם טוב: "ביום ה-50, כשהייתי על סף ייאוש גמור, אחרי חמישה ימים בחושך מוחלט, כשנותר לי לאכול ביסקוויט ביום עם מעט מים מלוחים לשתות, צעקתי לאלוהים שיוציא אותי משם, כי אני לא יכול יותר. חמש דקות אחרי כן, הגיע השובה והודיע לי שאני עובר למקום אחר."
בדידות וייאוש: רגעים קשים במנהרות
המעבר בין המנהרות, כפי שתואר על ידי עומר, חשף את המציאות המורכבת של השבי. הוא הבין כי גם בתוך המנהרות עצמן, קיימים הבדלים משמעותיים בתנאים ובסביבה. המנהרה החדשה אליה הועבר הציעה שיפור מסוים בתנאים הפיזיים, אך הבדידות נותרה מוחצת.
במשך 400 ימים נוספים, המשיך עומר לחיות לבדו במנהרה, כאשר הדמיון הפך לכלי ההישרדות העיקרי שלו. הוא חזר ודמיין רגעים של חום ואהבה עם משפחתו: את החיבוק של אמו, רכיבה על אופנוע עם אביו, ערב משפחתי עם אחיו ואחותו, וטיולים עם כלבו.
הדמיון העניק לו מפלט זמני מהמציאות הקשה, והזין את התקווה לשחרור. עם זאת, הוא הדגיש כי בכל יום שעבר בשבי, לא היה ברור אם ישרוד או ימות מרעב, מהתעללות פיזית או נפשית. תיאור זה ממחיש את האימה המתמשכת שהחטופים חווים, ואת הצורך הדחוף להציל אותם מהסיוט הזה. החזרה החוזרת ונשנית על הבדידות הקשה ממחישה את הצורך בתמיכה נפשית וקהילתית לאחר השחרור.
תקווה ואמונה: כוחה של משפחה ותמיכה ציבורית
למרות התופת שעבר, עומר שם טוב הדגיש את חשיבות התמיכה שקיבל ממשפחתו ומהציבור הרחב. הוא הביע תודה עמוקה לאזרחים שלא ויתרו עליו, ותמכו במשפחתו ברגעים הקשים ביותר. לדבריו, כל תפילה ואנרגיה חיובית שנשלחה אליו הורגשה גם במקום החשוך ביותר.
עומר הודה למשפחתו על אהבתם ותמיכתם האינסופית, וציין כי הם היוו עבורו מקור כוח עצום. הוא גם הודה לקבוצת "כוח שם טוב מכיכר הרוקדים" ולעיריית הרצליה על תמיכתם במשפחה ועל כך שדאגו להציג את תמונתו בכל מקום. הכרת התודה העמוקה מעידה על החשיבות של סולידריות חברתית ותמיכה קהילתית בתקופות משבר.
קריאה נרגשת: להחזיר את החטופים הביתה
בסיום דבריו, קרא עומר שם טוב להשבתם המיידית של כל החטופים הנותרים. הוא הדגיש את הדחיפות שבהוצאתם מהתופת שבה הם נמצאים, בין אם מדובר בהשבת החיים לשיקום או בהבאת החללים לקבורה. דבריו היוו תזכורת כואבת למצבם של אלה שעדיין נמצאים בשבי, ולחובה המוסרית של החברה הישראלית לפעול להחזרתם.
