"אני פורחת בהומור השחור"

אביבית פריאל (48) רגילה שמזהים אותה בכפר סבא. בילדותה הכירו אותה כביתם של בעלי חנות הבגדים המיתולוגית "איילה", ובבגרותה כאדריכלית המתרוצצת בין לקוחות, בעלי מקצוע וועדות העירייה. אבל מאז הקורונה היא מקבלת חשיפה מסוג אחר לגמרי.

פריאל משמשת כאחת ממנהלות קבוצת הפייסבוק "הצודקת" בה חברות מעל 100 אלף נשים. שם, ובדף הפייסבוק שלה, היא נותנת דרור לחוש ההומור המושחז שלה ויורדת על עצמה, על בני משפחתה ועל החיים בכלל. הפוסטים שלה מוקרנים בתכניות טלוויזיה, עולים ב"סטאטוסים מצייצים" באינסטגרם, ובדף של חנוך דאום. הם מצחיקים, שנונים, ובעיקר – אמיתיים מאוד.

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

"כל מה שאני כותבת באמת קרה, והוא נכון ואמיתי, רק שאני נוהגת להסתכל אחרת על דברים שכולם רואים בצורה מסוימת", היא אומרת. "במקום להגיד איזה מסכנים אנחנו או מה דפוק במדינה אני מעדיפה להסתכל לדברים בלבן של העיניים, לצחוק עליהם ולהמשיך הלאה".

כמו רבים מהאנשים המצחיקים, גם אצלה הצחוק הוא דרך התמודדות עם קשיים והיא הראשונה שמודה בכך בחופשיות המאפיינת אותה. לפני מספר שנים לקה בליבו בעלה, אמנון, ובמקביל אימה התמודדה עם סרטן. פריאל מצאה את עצמה מתרוצצת בין בתי חולים כששני האנשים הקרובים אליה ביותר נמצאים בסכנת חיים מוחשית. במקום לבכות על מר גורלה ולהתמסכן היא בחרה לעשות מזה צחוק.

"אני פורחת בהומור השחור והפוסטים הכי טובים שלי נכתבו בבתי החולים. ערב אחד הגעתי לקחת את הילדים מבית הורי, אחרי יום מאוד קשה. אמנון היה מאבד את ההכרה כמה פעמים ביום, ומקבל מכות חשמל כדי להתעורר, וכבר שקלו להרדים אותו. אמרתי לאבא שלי, יונה, משהו בצחוק והוא שאל אותי אם אני על סמים. הוא לא הבין איך אני יכולה להגיד בדיחות בכזה מצב

מה אמרת לו?

"שמה שלא הורג מחשמל".

ואת זה אמרת כשבעלך מקבל מכות חשמל??

"נו, מה כבר נשאר לי לעשות? רק לצחוק. קל להישאב למסכנות אבל אני מאמינה שאם לא צוחקים מבחירה – בוכים כי אין ברירה".

התקופה הקשה עברה. בעלה עבר בהצלחה השתלת לב ואימה החלימה אבל את פרץ המצחיק כבר אי אפשר היה לעצור. אביבית גילתה שאם היא לא היתה מעלה פוסט כל יום, אנשים היו פונים אליה ושואלים מה קרה? עד מהרה פנו אליה מקבוצת הפייסבוק "הצודקת" וצרפו אותה כמנהלת.

"הקבוצה קמה לפני כמה שנים על ידי חן אלפסי. זאת דווקא לא קבוצת הומור, אלא קבוצה חברתית, עם תתי קבוצות שמארגנות פעילויות חברתיות וקהילתיות. אני התיישבתי שם על משבצת "המצחיקה". 

איזה תגובות את מקבלת על הפוסטים שלך?

"רובן טובות אבל יש גם הרבה תגובות "סאחיות" מכאלה שלא אוהבים או לא מבינים את ההומור שלי. לפעמים פוסט הוא מראה אחרת של אותה תמונה, אבל לא כולם יכולים להביא את עצמם להסתכל אחרת על נושאים כבדים כמו הקורונה או מבצע צבאי ואני מבינה את זה". 

כמו תמיד, אין חומר טוב יותר לבדיחות מאשר החיים עצמם והדברים הקטנים שקורים לנו בבית. בעלה ושני הילדים מככבים: אמנון ("שיהיה בריא") השתקן, שי בת ה 21, ("שמתחילה כל בקשה ב- אימוששששש") ורז  בן ה 13. האחרון עולה לכיתה ח' בשז"ר ולא נותר לנו אלא לקוות שהמורות שלו לא בקבוצה. רמז: הילד כנראה גאון, אבל לא ממש אוהב ללכת לבית הספר

לא מפריע להם שאת מתבדחת עליהם?

"כבר קרה שמשהו הפריע להם, אז מחקתי אותו אבל זה לא קורה הרבה כי אני תמיד כותבת בצורה מכבדת ולא פוגענית. למזלי הם כבר לא בענייני פייסבוק אז את הפוסטים בקבוצה הם בכלל לא קוראים. הם כן נחשפים לאינסטגרם, למה שמפורסם ב"סטאטוסים מצייצים" ובסך הכל נחמד להם שהם חיים בבית עם אוירה משוחררת. אצלנו אין דרמות, אנחנו משנמכים להבות מכל היסטריה ויש להם חוש הומור משובח".  

 

המרד שהגיע בגיל מאוחר

אביבית גדלה בכפר סבא, בבית שבו היה חינוך קפדני ודרך שהותוותה בברור. את החנות "איילה" פתחו הוריה כשהגיעו לארץ מרומניה. כפר סבא היתה אז עיירה פריפריאלית קטנה בה כולם הכירו את כולם וקנו  בגדים באותם מקומות.

"גדלתי בחנות וזה היה הכי כייף. עד היום זוכרים אותי כ"בת של איילה", ולא יודעים שהשם של אמא שלי בכלל ריבקה, ואחותי היא איילה. כל המורות הכירו אותה ולא יכולתי ללכת לשום מקום בלי שהיא ידעה. הייתי ילדה טובה: תלמידה מצטיינת, מנגנת, מציירת, תכננתי להיות רופאה. אחרי השרות הצבאי שלי לא עשיתי את הטיול הגדול. התחתנתי בגיל 21 והלכתי ללמוד".

ה"מרד" הראשון שלה היה שלא הלכה ללמוד רפואה, אלא אדריכלות. אחרי שנתיים עבודה במשרד אדריכלים הבינה שלא מתאים לה להיות שכירה, ואחרי 5 שנות נישואין הבינה שגם אלה לא נכונים לה. היא התגרשה והחלה לעבוד כעצמאית.  

"כל השנים הייתי במסגרת ובהשגחה, והיום אני  לא טיפוס של לשבת במשרד. בתור עצמאית יש לי יותר גמישות אבל העבודה מאוד אינטנסיבית ועמוסה. אני עובדת מול רשויות, עיריות מנהל וועדות ויש לי 40 בוסים, לא אחד, אבל אני אוהבת לעבוד תחת לחץ. יש גם הרבה עניין – אני גם המנהלת, גם המזכירה, גם מחלקת גביית תשלומים וגם לפעמים יועצת זוגית ומגשרת בין משפחות".

מתי זה קורה?

"תמיד במסגרת תכנון בית נשאלות שאלות כמו: מי עורך קניות, מי תולה/מקפל כביסה או משתמש בארון השרות. השאלות האלה נועדו על מנת לתכנן את הבית בצורה אופטימלית עבור בני הזוג 

ולפעמים זה פותח תיבת פנדורה של יחסי הכוחות ואי הבנות. פעם היה לי זוג שהאישה אמרה שהם מייבשים כביסה רק במייבש והבעל אמר שבכלל אין מייבש בבית. אלו המקומות שלפעמים אני נכנסת כיועצת נישואין ומנסה להרגיע את הרוחות. תמיד בצחוק, ובצורה נעימה".

עם אמנון התחתנה בגיל 30, כששי כבר הייתה בת שנתיים. לפני שלוש שנים עשו שתיהן יחד קעקוע ומאז הוסיפה לעצמה עוד כמה.  "זה הכל חלק מהמרד", היא מחייכת. "בגלל זה חשוב למרוד בגיל ההתבגרות, אחרת זה מגיע בגיל 40".

והבדיחות?

"זאת האתנחתא הקומית שלי במשך יום עבודה. הפוסטים שלי מגיעים לטלוויזיה מהדף הפרטי שלי, שבו אני מפרסמת רק דברים מצחיקים, בניגוד לדף העסקי שלי. הייתה תקופה שכמעט כל יום שישי היו מעלים פוסטים שלי. זה מאוד מחמיא לי כשאנשים כבר מזהים אותי כ"אביבית מהפייסבוק".

קל גם לזהות אותה בזכות המראה שלה. גבוהה, רזה, עם רעמת תלתלים צהובים. בקיץ תראו אותה עם גופייה ומכנסיים קצרים, שיזוף מעורר קינאה וערימת צמידים בגווני טורקיז. 

"אני מתלבשת ככה תמיד, גם לפגישות עבודה", היא מודה. "כבר יצא שאנשים העירו לי אבל מהר מאוד זה עבר להם. גם ההומור שלי הולך איתי לכל מקום: לוועדות ולפגישות וחלק מההמלצות שאנשים נותנים עלי זה שנעים לעבוד איתי". באמת היה לי נעים.

"גם לי. דיברתי יותר ממה שאמנון מדבר בשנה!" 

כתבות קשורות

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן