טור 3# מה קורה כשאת.ה מנהל.ת מבריק.ה – עם לב של חילזון?
כולנו נעים בעולם עם דפוסי היקשרות שנרשמו בגוף ובנפש עוד בילדות. הם משפיעים על איך אנחנו אוהבים, מתפקדים (או לא) כמנהלים, כהורים, מגיבים לאתגר, לשיחה – או לשתיקה. יש ארבעה דפוסי היקשרות בסיסיים: בטוח, חרד, נמנע ולא-מאורגן – ולרובנו יש שילוב משתנה ביניהם. ארבעת הדפוסים מפורטים בטור #2. בכל אחד מהם נעסוק היום ובטורים הבאים. כשאנחנו מזהים את דפוס ההיקשרות, ה'חיה' הפנימית שמנהלת אותנו – אנחנו לא כלואים בה יותר. במקום תגובה אוטומטית, נפתח ונזכה בחופש. זה מרגש ומשנה חיים.
החילזון הפנימי – הדפוס החרד מבפנים
יש אנשים שהלב שלהם הוא כמו חילזון. הם רגישים להכול – לקול, לטון, למרחק. אם אתה אחד מהם, כנראה שאתה לא סתם אוהב תשובות מהירות בוואטסאפ. אתה זקוק להן.
וכשאין תגובה, כשהשקט מתארך – עולה סערה. הלב מצטמק. הראש מדמיין. והגוף? דרוך.
איך זה מרגיש?
דפוס ההיקשרות החרד הוא דפוס של צימאון לקשר – עם חשש עמוק לאבד אותו.
האנשים האלה רואים הכול, מרגישים חזק, נותנים המון – אבל זקוקים להחזקה רגשית, לאישורים, להוכחה שהאחר לא נעלם.
כמנהלים או יזמים – הם סופר אינטואיטיביים, עם חושים חדים לזולת ולמהלכים. הם ירגישו את האנרגיה בחדר עוד לפני שנאמרה מילה. אבל הם גם עשויים להתיש את עצמם מרוב דריכות: אם מישהו לא מגיב, אם יש עיכוב, אם לקוח נסוג – הם ייכנסו לסחרור פנימי.
כהורים – הם מגיבים בעוצמה, רוצים לתקן מיד, מחפשים פתרון, תשובה, קירבה. הילד שלהם בוכה? הם על זה. אבל לפעמים – קצת יותר מדי על זה. שוכחים שדי בנוכחות.
במערכות יחסים – הם מעניקים בלי סוף. אבל גם שואלים: “הכול בסדר?”, “עשיתי משהו?”, “למה לא ענית לי?”
מה קרה בילדות?
כמובן, אין כאן אבחנה – רק השערה חומלת: ייתכן שבילדות הייתה אהבה שאינה עקבית. לפעמים חום, לפעמים היעלמות. ייתכן שציפו מהם להיות “טובים” כדי לקבל חיבוק. אולי הם חוו עזיבה רגשית – גלויה או שקטה. אז הם פיתחו מחושים. למדו לקרוא אוויר. כל תגובה של האחר הפכה להם לסימן חיים.
למה חילזון?
כי הוא חיה עם שיריון רך ופתוח למחצה. יש לו מחושים, הוא מרגיש כל שינוי סביבתי, וכשהוא חש סכנה – הוא מיד מתכנס פנימה. אבל יש בו גם יופי ספירלי, חוכמה עתיקה, ועדינות יוצאת דופן.
מה הריפוי?
לא לדרוש מהחילזון להפוך נמר – אלא לתת לו מרחב, קרקע יציבה. תהליך הריפוי מתחיל בהכרה עצמית: “כך אני בנוי. זה לא פגם.”
בהדרגה, הוא לומד לנשום גם כשאין מענה, לא לרוץ מיד למסקנות. ללמוד לעצור – ולהרגיש שהוא כבר לא הילד שחיכה.
ואז, משהו נרגע.
והחילזון הופך ל… עץ זית.
עץ הזית הוא שורשי, גמיש, שורד גם בצחיחות, מעניק צל, עומד איתן – עם אותה נשמה רגישה (כמו השבלול), רק שכעת יציבה.
עץ הזית – פרחיו הופכים לפירות – זיתים טעימים מהם ניתן גם להפיק שמן זית משובח.
כשאנחנו לומדים להכיר את דפוס ההיקשרות שמפעיל אותנו – אנחנו לא רק מבינים את עצמנו טוב יותר, אנחנו גם מתנהלים באופן אפקטיבי עם אחרים.
כל שינוי קטן בדפוס ההיקשרות הוא כמו טיפה של שמן – חודר עמוק, מזין, מרכך.
אם משהו בטור הזה נגע בך – אל תשאירי את זה רק בלב. דברי איתי. נמשיך את הדרך יחד.
שלכם, הפיה החתרנית
פרטי קשר: ברשתות החברתיות: שרונה דוכנה
פיסבוק https://www.facebook.com/SharonaDuchne
קישור למיזם האימוץ והאומנה: https://www.adoptionwisdom.com/
ווטסאפ 0522-941146
